האשליה האסתטית

ז'אן בודריאר
בואו נשאל את עצמנו ברצינות, מהו הדבר שאותו עושים האמנים המודרנים? האין הם דומים לאמני הרנסאנס - שחשבו שהם מציירים תמונות דתיות בשעה שלמעשה יצרו יצירות אמנות - בכך שגם הם, האמנים המודרנים, חושבים שהם יוצרים יצירות אמנות בעוד שלמעשה הם עושים משהו אחר? האם לא ייתכן שהאובייקטים שהם מייצרים הם דברים אחרים לגמרי? למשל פֶטישים - אבל פֶטישים שעברו דמיסטיפיקציה, אובייקטים דקורטיביים לחלוטין לשימוש חילוני (רוז'ה קאייווה [Caillois] היה אומר "קישוטים היפרבוליים"): אובייקטים של אמונות טפלות במובן הפשט של המונח, בכך שאינם תואמים עוד את טבעה הנעלה של האמנות, בכך שאינם תלויים עוד באמונה העמוקה באמנות אבל בכל זאת ממשיכים לשמר את הרעיון, את האמונה הטפלה על כל צורותיה. פֶטישים חדורים על כן באותה רוח המפעמת בפטישיזם המיני, שהוא עצמו נייטראלי מבחינה מינית: הפֶטישיזם, בהופכו את האובייקט שלו לפֶטיש, מכחיש בעת ובעונה אחת את ממשות המין ואת ממשות ההנאה המינית. הוא אינו מאמין במין; הוא מאמין אך ורק ברעיון של המין (שהוא כשלעצמו, כמובן, בלתי מיני). בדומה לכך איננו מאמינים עוד באמנות, אלא רק ברעיון של האמנות (שכשלעצמו, כמובן, אין בו דבר מן האסתטי).

זו הסיבה לכך שהאמנות, מאחר שהפכה ללא יותר מרעיון, החלה לטפל ברעיונות. מתלה בקבוקים של דושאן הוא רעיון; פחית מרק קמפבל של וורהול היא רעיון; איב קליין המוכר אוויר בגלריה תמורת המחאה פתוחה, הוא רעיון. כל אלה הם רעיונות, סימנים, רמיזות, מושגים. הם אינם מסמנים עוד דבר, ויחד עם זאת הם מסמנים. דומה שמה שאנו קוראים לו היום אמנות מעיד על ריק חסר תקנה. זוהי צורה, הצורה הייחודית שלנו לטרנס-מיניות, לטרנסווסטיות, שהורחבה כך שתכלול את תחום האמנות והתרבות בשלמותו. אמנות החדורה ברעיון, בסימנים הריקים של האמנות ובמיוחד בסימני היעלמותה, היא אמנות טרנס-מינית בדרכה-שלה.

כל האמנות המודרנית היא אמנות מופשטת, במובן זה שהיא חדורה ברעיון הרבה יותר מאשר בהעלאה בדמיון של צורות ומהויות. כל האמנות המודרנית היא אמנות מושגית, במובן זה שבעבודת האמנות היא יוצרת פֶטיש מן המושג, מן הסטריאוטיפ של מודל שכלי של אמנות - בדיוק כשם שמה שנעשה לפֶטיש במוצרי הצריכה אינו ערך ממשי כי אם הסטריאוטיפ המופשט של ערך.

בהיותה נידונה לאידיאולוגיה פטישיסטית וקישוטית זו, אין לאמנות עוד קיום משל עצמה. מנקודת מבט זו אפשר לומר שאנו נעים לקראת היעלמותה המוחלטת של האמנות כפעילות ייחודית. אפשר שדבר זה יוביל לחזרת האמנות לחיק הטכניקה הטהורה והאומנות, אולי כשהיא מועברת לתחום האלקטרוניקה, כפי שזה קורה היום בכל מקום; או שהדבר יוביל לריטואליזם בסיסי שבו כל דבר יכול לשמש כאביזר אסתטי, והאמנות תסיים את דרכה כקיטש אוניברסאלי, כשם שהאמנות הדתית סיימה את דרכה כקיטש של קדושי גבס. מי יודע? אנו עלולים לגלות שהאמנות כפי שהכרנו אותה היתה לא יותר ממאמר מוסגר, דבר מותרות ארעי וחולף בתחום הנראה. הצרה היא שמשבר האמנות מאיים שלא להיגמר לעולם. וההבדל בין וורהול לבין כל האחרים המנחמים את עצמם בלב משבר נצחי זה, הוא שעם וורהול, בעיקרו של דבר, בא המשבר לסיומו.

האם האשליה האסתטית עדיין קיימת? ואם לא, האם ישנה דרך לעבר אשליה טרנס-אסתטית, אשליה רדיקאלית של סוד ושל פיתוי, אשליה של כישוף וקסם? האם יש עדיין מקום לאימאז' בגבולות העל-נראות, השקיפות, הכאילוּת [virtuality]? האם יש מקום לתעלומה, להתרחשויות של התפיסה, לאשליה שתפעיל כוח שיהיו לו תוצאות, לאסטרטגיה ממשית של צורות ומראיות-עין?

בניגוד לאמונה הטפלה המודרנית של ה"שחרור", יש להדגיש שאי-אפשר לשחרר צורות; אי-אפשר לשחרר דמויות. למעשה אנו כובלים אותן בשלשלאות; הדרך היחידה לשחרר אותן היא כבילתן - כלומר, במציאת השלשלאות שתכבולנה אותן זו לזו, ברכות. יתר על כן, הן קשורות זו לזו ונולדות זו מתוך זו; כל האמנות כולה היא מציאת דרך להיכנס לתהליך זה. "מוטב אילו הפכתי גבר חופשי אחד לעבד בדרכי נועם, ולא שחררתי אלף עבדים" (עומר כייאם).

אובייקטים שסודם אינו בכך שהם מבטאים משהו ש"בורח מהמרכז", שסודם אינו בצורתם הייצוגית (או בעיוות הצורה) - אלא במשיכתם כלפי המרכז ובהתפזרותם הלאה, לאחר מכן, במחזור המטאמורפוזות… יש למעשה שתי דרכים להימלט ממלכודת הייצוג: זו של הדקונסטרוקציה המתמדת, שבה הציור אינו חדל לעולם מן ההתבוננות בעצמו כשהוא גווע בחורבות המראָה (גם אם פירוש הדבר משחק בטלאי השרידים), תמיד תלוי על דרך השלילה במשמעות שאבדה, תמיד נואש למצוא את השתקפותו במחשבה או בהיסטוריה; אבל אפשר פשוט לנטוש את הייצוג, לשכוח את כל מה שנוגע לקריאה, לפרשנות, לפיענוח, לשכוח את האלימות הביקורתית של המשמעות והמשמעות
שכנגד, ולחזור אל המאטריצה שממנה מופיעים הדברים, מקום שם הם פשוט מציינים את נוכחותם, גם אם בריבוי צורות, לאחר שפושטו בהתאמה לרוחות הרפאים של המטאמורפוזות.

להיכנס לתוך רוח הרפאים של התפזרות האובייקט, לתוך המאטריצה של התפלגות הצורות: זו הצורה של האשליה עצמה, הפעלה מחדש (הכנסה מחדש אל תוך המשחק, בהתאם למקור הלטיני של המלה אשליה [illusion], שהוא illudere, משורש ludus, שפירושו משחק). לחרוג מעבר לרעיון פירושו לשלול אותו. לחרוג מעבר לצורה פירושו לעבור מצורה אחת אל אחרת. האפשרות הראשונה מגדירה את העמדה האינטלקטואלית-ביקורתית, שהיא גם לעתים קרובות עמדת הציור המודרני במגעו עם העולם; האפשרות השנייה מתארת את עקרון האשליה עצמו, שבו אין לצורה שום תכלית מעבר לצורה עצמה. במובן זה אנו זקוקים לאילוזיוניסטים היודעים שהאמנות והציור הם אשליה - דהיינו, שהם רחוקים מן הביקורת האינטלקטואלית של העולם כשם שהם רחוקים מן האסתטיקה במובן הצר של המלה (מובן המניח הבחנה מכוונת בין היפה למכוער) - אילוזיוניסטים היודעים שכל אמנות היא בראש ובראשונה trompe-l’oeil (אשליה אופטית), trompe-la-vie (אשליה של חיים), כשם שכל תיאוריה היא trompe-le-sens (אשליה של משמעות), שכל ציור, יותר משהוא מעין ביטוי של העולם (ולפיכך הוא כביכול "אותנטי"), עשוי מהצבת מקסמים, מלכודות שכדי ליפול לתוכן על המשמעות להיות תמימה למדי. יש לגלות מחדש, דרך האשליה, צורה יסודית של פיתוי.

קשה להימנע מללכת שבי אחר הקסם הנוסטאלגי של הציור ולהישאר מרחף על הקו הדק הקשור למקסמים יותר מאשר לאסתטיקה, יורש למסורת פולחנית שמעולם לא התמזגה באמת עם מסורת הציור – מסורת ה-trompe-l’oeil. זהו מימד המתקשר אחורנית, מעבר לאשליה האסתטית, עם צורה הרבה יותר ראשונית של אשליה שאכנה אותה "אנתרופולוגית" - כלומר, אותה פונקציה כללית של העולם ושל הופעתו, שבזכותה העולם מופיע לפנינו הרבה לפני שהוא לובש משמעות, הרבה לפני שהוא מפורש או מיוצג, הרבה לפני שהוא נעשה ממשי, שכן הוא נעשה ממשי רק בשלב מאוחר למדי, וגם אז באופן ארעי למדי. לא האשליה הטפלה והשלילית בדבר קיומו של עולם אחר, אלא האשליה החיובית של העולם הזה, של השלב שבו העולם הוא בימת אופרה, של הפעולה operation]] הסמלית של העולם, האשליה החיונית של התופעות שעליה מדבר ניטשה - אשליה כשלב פרימיטיבי, הרבה יותר עתיק, הרבה יותר ראשוני, מהשלב האסתטי.