לו ניתן היה לבחור באלגוריה הטובה ביותר לסימולציה, היתה זו האגדה של בורחס, שבה הקרטוגרפים של האימפריה משרטטים מפה מפורטת עד כדי כך, שלבסוף היא מכסה בדיוק רב את כל הטריטוריה (אבל שקיעת הקיסרות חוזה בהתרפטות ההדרגתית של המפה ובהיחרבותה, כמה סחבות שנותרו ממנה פזורות במדבריות - יופי מטאפיזי של הפשטה זו שנחרבה מעיד על מידת יהירותה של האימפריה, הוא נרקב כמו פגר, חוזר אל האדמה, קצת בדומה לכפיל שכשהוא מזדקן הוא מתערבב בממשי) - אלא שעבורנו אגדה זו כבר הושלמה ואין לה אלא את הקסם המוצנע של סימולקרות מדרגה שנייה.
כיום ההפשטה אינה עוד זו של המפה, הכפיל, המראה או המושג. הסימולציה אינה עוד של הטריטוריה, של הוויה מושאית (être référentiel), של עצם. סימולציה היא התחוללוּת של ממשות חסרת מקור או מציאות באמצעות מודלים: היפר-ממשות. הטריטוריה אינה קודמת למפה, וגם אינה מאריכה ימים אחריה. מעתה ואילך, המפה היא זו שקודמת לטריטוריה - זוהי קדימות הסימולקרה: זו המפה שמולידה את הטריטוריה ואם נחזור אל האגדה, הרי שכיום אלה הם שרידיה של הטריטוריה שנרקבים לאיטם על פני השטח של המפה. שרידיו של הממשי, ולא של המפה, נותרים פה ושם במדבריות, לא במדבריות של הקיסרות, כי אם במדבריות שלנו. המדבר של הממשי עצמו.
למעשה, אפילו אם הופכים אותה, אגדה זו אינה שימושית. לכל היותר, האלגוריה של האימפריה לבדה מצליחה לשרוד. אימפריאליזם דומה מנחה את הסימולטורים של ימינו, שמנסים להפגיש בין הממשות - כל הממשות - לבין המודלים של הסימולציה שלהם. אבל לא מדובר עוד במפה או בטריטוריה. משהו נעלם: ההבדל הריבוני בין האחד לשני, שהִקנה קסם להפשטה. כיוון שזהו ההבדל שיוצר את הפואטיות של המפה ואת הקסם של הטריטוריה, את המאגיה של המושג ואת הקסם של הממשי. המדומה של הייצוג - שבעת ובעונה אחת מגיע לשיאו וקורס, בפרויקט המטורף של הקרטוגרפים, שעניינו התאמה אידיאלית בין המפה לבין הטריטוריה - נעלם בסימולציה שפעולתה גרעינית וגנטית, ואינה עוד עיונית או דיסקורסיבית. זוהי כל המטאפיזיקה שנעלמת. אין יותר בנמצא מראה של ההוויה ושל התופעות, של הממשות ושל המושג שלה. לא מדובר עוד בהתאמה מדומה: המִזעור הגנטי הוא הממד של הסימולציה. הממשי מיוצר מתוך תאים ממוזערים, ממטריצות ומזכרונות, ממודלים של שליטה - ומתוך אלה ניתן לשעתק אותו אינספור פעמים. הוא לא חייב יותר להיות רציונלי, מאחר שהוא אינו נמדד עוד ביחס לערכאה מסוימת, אידיאלית או שלילית. הוא אינו עוד אלא תִפקודי (operationnel). למעשה, זו אינה עוד הממשות כיוון שאף מדומה אינו עוטף אותה יותר. זו היפר-ממשות, שנוצרת כתוצאה מסינתזה קורנת של מודלים צירופיים בהיפר-מרחב נטול אטמוספירה.
במעבר זה למרחב, שהעקומה שלו אינה עוד זו של הממשי וגם לא של האמת, עידן הסימולציה נפתח בחיסול של כל מושאי ההוראה (référentiels) - וגרוע מכך: בתחייתם המלאכותית במערכות של סימנים, חומר גמיש יותר מאשר המובן, בכך שהוא משאיל את עצמו לכל המערכות של שווי-ערך, לכל הניגודים הבינאריים, לכל האלגברה הצירופית. לא מדובר עוד בחיקוי, בהכפלה ואפילו לא בפארודיה. מדובר בהמרה של הממשי בסימנים של הממשי, כלומר בפעולת מניעה של כל
תהליך ממשי באמצעות כפילו התפקודי, מכונה מטה-סטבילית, פרוגרמטית, מושלמת, המציעה את כל הסימנים של הממשות ויוצרת קֶצר עם כל תחליפיה. לעולם לממשי לא תהיה עוד הזדמנות להתרחש - זו הפונקציה החיונית של המודל במערכת של מוות, או של תחייה בטרם עת, שאינה מאפשרת עוד לאירוע עצמו של המוות להתרחש. מעתה, ההיפר-ממשי מוגן מפני המדומה ומכל אבחנה בין הממשי למדומה, ואינו מותיר מקום אלא לחזרה המסלולית של מודלים ולהתחוללות סימולטיבית של הבדלים
היעדרות אלוהית של מושא ההוראה של הדימויים
להסוות (dissimuler) פירושו, העמדת פנים שאין את מה שיש. לעשות סימולציה פירושו, העמדת פנים שיש את מה שאין. הראשון מתייחס לנוכחות, השני להעדר. אבל הדבר מסובך יותר, כיוון שסימולציה איננה העמדת פנים: "מי שמעמיד פנים כחולה יכול פשוט לשכב במיטה ולגרום לכך שיאמינו שהוא חולה. מי שעושה סימולציה של מחלה מייצר בעצמו כמה סימפטומים" (מילון Littré). אם כן, העמדת פנים, או הסוואה, מותירה בשלמותו את עקרון-המציאות: ההבדל תמיד ברור, הוא פשוט מוסווה. בעוד שהסימולציה מעמידה בספק את ההבדל בין ה"אמיתי" ל"כוזב", בין ה"ממשי" ל"מדומה". המתחזה (simulateur), האם הוא חולה או לא, כיוון שהוא מייצר סימפטומים "אמיתיים"? אי אפשר לטפל בו באופן אובייקטיבי בתור חולה וגם לא בתור לא-חולה. הפסיכולוגיה והרפואה נעצרות כאן, לפני האמת של המחלה, שמכאן ואילך אי אפשר למוצאה. כיוון שאם כל סימפטום יכול להיות "מיוצר" ואינו יכול עוד להיתפש כעובדת טבע, הרי שכל מחלה יכולה להיחשב כמחלה ברת-סימולציה וסימולטיבית, והרפואה מאבדת את המובן שלה, כיוון שהיא יודעת לטפל אך ורק במחלות "אמיתיות" באמצעות הסיבות האובייקטיביות שלהן. הפסיכוסומטי מתפתח באופן מפוקפק בגבולות של עקרון-המחלה. ביחס לפסיכואנליזה, היא מפנה את הסימפטום מהסדר האורגני לסדר הלא-מודע: וזה שוב אמור להיות "אמיתי", יותר אמיתימהאחר - אבל מדוע שהסימולציה תיעצר בשערי התת-מודע? מדוע "העבודה" של הלא-מודע לא תוכל להיות "מיוצרת" באותו אופן שכל סימפטום אחר של הרפואה הקלאסית מיוצר? החלומות הם כבר כאלה.
כמובן, הרופא המתמחה במחלות-רוח מתיימר, ש"כל צורה של טירוף-דעת מאופיינת בסדר מסוים של רציפות הסימפטומים, שהמתחזה אינו מכיר אותו ושהעדרו לא יוליך שולל את המומחה למחלות נפש". טענה זו (שמקורה ב- 1865) באה להציל בכל מחיר את עקרון-האמת ולחמוק מהשאלה שפותחת הסימולציה - כלומר לדעת שהאמת, הרפרנס, הסיבה האובייקטיבית חדלו מלהתקיים. אולם מה יכולה הרפואה לעשות עם מה שצף מצד זה של המחלה או מעבר לבריאות, עם ההכפלה של המחלה בשיח שאינו עוד אמיתי או שקרי? מה יכולה הפסיכואנליזה לעשות עם ההכפלה של השיח של התת-מודע בשיח של סימולציה שלעולם לא יוכל להיחשף, כיוון שהוא גם איננו כוזב?
מה יכול הצבא לעשות עם המתחזים? באופן מסורתי הוא חושף אותם ומעניש אותם, לפי עיקרון ברור של איתור וזיהוי. כיום הצבא יכול לעצב מחדש מתחזה מעולה שיהיה שקול להומוסקסואל, לחולה לב או למשוגע "אמיתיים". אפילו הפסיכולוגיה הצבאית נסוגה בפני הבהירויות הקרטזיאניות ומהססת לערוך הבחנה בין האמיתי לכוזב, בין הסימפטום "המיוצר" לבין הסימפטום האותנטי. "אם הוא משחק כל-כך טוב את המשוגע, אז הוא אכן משוגע". והצבא אינו טועה: במובן זה, כל המשוגעים מתחזים, ועמימות זו היא הגרועה שבחתרנויות. זה כנגדה שהתבונה הקלאסית הזדיינה בכל הקטגוריות האלה. אבל זו היא כיום שגולשת מחדש מעבר להן ומטביעה את עקרון- האמת.
מעבר לרפואה ולצבא, אזורי בחירה של הסימולציה, עניין זה מפנה לדת ולסימולקרה של האלוהות: "הגנתי על כך שבמקדשים לא תהיה אף סימולקרה כיוון שהאלוהות שמפעמת בטבע אינה יכולה להיות מיוצגת". היא דווקא כן יכולה. אבל למה היא נהפכת כשהיא מתגלה ברבים
בצורת איקונות, כשהיא מוכפלת בסימולקרות? האם היא נותרת הערכאה העליונה, שפשוט לובשת גוף בדימויים במסגרת תיאולוגיה נראית? או האם היא מתנדפת בסימולקרות שלבדן פורשות את הדרן ואת כוח קסמן - המכונה הנראית של האיקונות תופסת את מקומה של האידיאה הטהורה והצלולה של אלוהים? בדיוק מפני זה חששו האינקונוקלסטים, שמאבק אלף השנים שלהם ממשיך כיום להיות מאבקנו שלנו. בדיוק כיוון שהם חזו מראש את הכל-יכולוּת של הסימולקרות, היכולת שיש להן למחוק את אלוהים מתודעת בני האדם, ואת האמת הזו שעליה הם רומזים, הרסנית, משמידה, שלפיה אלוהים למעשה מעולם לא היה, שמעולם לא התקיימה אלא הסימולקרה, כלומר שאלוהים עצמו מעולם לא היה אלא הסימולקרה שלו עצמו - מכאן נובע זעמם להרוס את הדימויים. אם הם היו יכולים להאמין שדימויים אלה רק מסתירים או מסווים את האידיאה האפלטונית של אלוהים, לא היה טעם להרסם. אפשר לחיות מאידיאה של אמת פגומה. אבל ייאושם המטאפיזי נבע מהאידיאה שהדימויים לא הסתירו מאומה, ושלמעשה הם לא היו כלל דימויים, כאלה שהמודל המקורי משנה אותם עצמם, אלא הם סימולקרות מושלמות, שמקרינות לתמיד את ההיקסמות שלהן עצמן. אלא שבכל מחיר יש לגרש את מותו של מושא ההוראה האלוהי.
אנחנו רואים שמחריבי-האיקונות שמואשמים בכך שהם בזים לדימוים ושוללים אותם, היו אלה שהעניקו להם את מחירם המדויק, בניגוד לבוני-האיקונות שראו בהם רק בבואות והסתפקו בהערצת אלוהים רקום בזהב. אבל אפשר לטעון את ההיפך - בוני-האיקונות היו הנפשות המודרניות יותר, ההרפתקניות יותר, כיוון שבמסווה של השתקפות אלוהים במראה של הדימויים, הם שיחקו כבר עם מותו והיעלמותו בהתגלות של ייצוגיו (שהם ידעו אולי שהם לא ייצגו יותר דבר, שהם היו משחק טהור, ושזה בדיוק היה המשחק הגדול - ביודעם שזה מסוכן לחשוף את הדימויים כיוון שהם מסווים את העובדה שמאחוריהם אין יותר כלום).
כך יעשו הישועים בייסדם את הפוליטיקה שלהם על ההיעלמות הווירטואלית של אלוהים ועל המניפולציה המנומסת והספקטקולרית של התודעות - היעלמות של אלוהים בהתגלות של הכוח - סוף הטרנסצנדנטיות, שאינה משמשת עוד אלא כאליבי לאסטרטגיה שהיא לחלוטין משוחררת מהשפעות ומסימנים. מאחורי הבארוק של הדימויים מסתתרת העדיפות האפורה של הפוליטיקה.
כך, מה שמתמיד עמד על הפרק היה הכוח הרצחני של הדימויים, רוצחי המציאות, רוצחי המודלים של עצמם, כשם שאיקונות של ביזנץ יכולות היו לתפקד ביחס לזהות האלוהית. הכוח של הייצוגים בתור עוצמה דיאלקטית, תיווך נראה ומובן של המציאות, יוצא כנגד כוח רצחני זה. כל האמונה והכנות המערביות מושקעות בהימור הזה של הייצוג, שגורס שניתן לפנות מן הסימן אל מעמקי המובן, שניתן להחליף סימן תמורת מובן, ושיש משהו שמשמש ערובה ליחסי חליפין אלה - אלוהים כמובן. אבל האם כך הדבר כאשר ניתן לעשות לאלוהים עצמו סימולציה, כלומר לצמצמו לסימנים המוסכמים שלו? אזי כל המערכת מאבדת שיווי משקל, הוא עצמו אינו יותר מאשר סימולקרה עצומת-ממדים – לא ללא-ממשי, אלא סימולקרה, כלומר שלעולם אי אפשר להחליפה תמורת הממשות, אלא שניתן להחליפה בעצמה, בתוך מסלול מתמיד שבו גם מושא ההוראה וגם גבולותיו אינם מצויים בשום מקום.
זוהי הסימולציה בתור ניגוד לייצוג. הייצוג מתבסס על עיקרון של הקבלה בין הסימן לממשות (אפילו אם הקבלה זו היא אוטופית, זוהי אקסיומה מרכזית). הסימולציה, בניגוד לאוטופיה של עקרון ההקבלה, מתבסס על השלילה הרדיקלית של הסימן בתור ערך, מתבססת על הסימן בתור היפוך ורצח של כל מושא הוראה. בעוד שהייצוג נוטה לבלוע את הסימולציה כשהוא מפרש אותה בתור ייצוג כוזב, הסימולציה עוטפת את מבנה הייצוג עצמו בתור סימולקרה.
אלו הם השלבים הרצופים של הדימוי:
• הוא השתקפות של מציאות עמוקה
• הוא מסווה ופוגע בטבעה של מציאות עמוקה
• הוא מסווה את העדרה של מציאות עמוקה
• הוא אינו מקיים קשר עם מציאות מכל סוג שהוא: הוא הסימולקרה הטהורה שלו עצמו
במקרה הראשון, הדימוי הוא מראית עין טובה - הייצוג הוא מסדר של ברית-קודש. בשני, הדימוי הוא מראית עין גרועה - מסדר של קסם. בשלישי, הדימוי משחק כאילו הוא מראית עין - הוא מסדר של כישוף. ברביעי, הוא אינו עוד מסדר של מראית עין, אלא מסדר של סימולציה.
המעבר מסימנים שמסווים משהו לסימנים שמסווים שאין כלום, הוא המפנה המכריע. הראשונים מפנים לתיאולוגיה של האמת והסוד (שהאידיאולוגיה היא חלק מהם). השניים חונכים את עידן הסימולקרות והסימולציה, שבה אין עוד אלוהים שיזהה את קרוביו, אין עוד יום דין אחרון בשביל להבחין בין האמת לשקר, בין הממשי לבין תחייתו המלאכותית, כיוון שהכל כבר מת וכבר קם לתחייה מראש.
כיוון שהמציאות איננה עוד מה שהיתה, הנוסטלגיה מקבלת את מלוא מובנה. מכירת חיסול של מיתוסים של מקור ושל סימני מציאות. בעקבותיה, מכירת חיסול של אמת, אובייקטיביות ואותנטיות. העפלה של האמיתי, הנחווה, תחיית הפיגורטיבי במקום שבו האובייקט והחומר נעלמו. ייצור משתולל של מציאות ושל מושאי הוראה, שהוא מקביל ורב יותר מההשתוללות של הייצור החומרי: כך מופיעה הסימולציה בשלב שנוגע אלינו - אסטרטגיה של הממשי, של הניאו-ממשי ושל ההיפר-ממשי, שבכל מקום מכפילה את האסטרטגיה של ההרתעה.
היפר-ממשי ומדומה
דיסנילנד היא מודל מושלם לכל צורות הסדר של סימולקרות. היא קודם כל משחק של אשליות ופנטזיות: שודדי-הים, הגבול, עולם העתיד וכו'. עולם מדומה זה אמור להיות ההצלחה של
הפעולה. אבל מה שמושך את ההמונים הרבה יותר הוא, ללא ספק, המיקרוקוסמוס החברתי, העונג הדתי, הממוזער של אמריקה הממשית על האילוצים והתענוגות. מחנים את הרכב בחוץ, עומדים בתור בפנים, נעזבים לחלוטין ביציאה. הפנטסמגוריה היחידה בעולם מדומה זה, היא זו של החום והחיבה המאפיינים את ההמון, וזו של המספר המספיק והמופרז של גדג'טים המשמשים כדי לשמר את הרושם של הריבוי. הניגוד ביחס לבדידות המוחלטת של החניון - מחנה ריכוז של ממש - הינו מוחלט. ליתר דיוק: בפנים, מגוון שלם של גדג'טים ממגנטים את ההמון בזרמים מתועלים. בחוץ, הבדידות מתועלת לגדג'ט אחד ויחיד - המכונית. כתוצאה מצירוף מקרים יוצא דופן (שללא ספק נובע מהקסם הייחודי ליקום זה), עולם ילדותי זה הנתון בהקפאה עמוקה, נוצר ומומש על-ידי אדם שגם הוא משומר כעת בהקפאה: וולט דיסני, הממתין לתחייתו במינוס 180 מעלות.
בכל מקום בדיסנילנד מצטייר הפרופיל האובייקטיבי של אמריקה, כולל המורפולוגיה של היחידים ושל ההמון. כל הערכים זוכים כאן לתשואות באמצעות המזעור והקומיקס. הם חנוטים ושוכנים בשלום. מכאן האפשרות (לואי מארן עשה זאת היטב ב"אוטופיות - משחקי מרחב") של ניתוח אידיאולוגי של דיסנילנד: קובץ חוקים של אורח החיים האמריקני, שיר הלל לערכים האמריקניים, והתקה שעברה אידיאליזציה של מציאות עתירת סתירות. אמנם. אבל זה מסתיר דבר-מה נוסף והעלילה ה"אידיאולוגית" הזו משרתת ככיסוי לסימולציה מסוג שלישי: דיסנילנד נמצאת כאן כדי להסוות את העובדה שזו הארץ ה"ממשית", כל אמריקה ה"ממשית" שהיא דיסנילנד (קצת בדומה לבתי הכלא שקיימים כדי להסתיר שהחברתי בכללותו, בכל-נוכחותו הבנאלית הינו מערכת ענישה). דיסנילנד מוצגת בתור מדומיין כדי לגרום לנו להאמין שהשאר הוא ממשי, בעוד שלוס אנג'לס כולה ואמריקה המקיפה אותה אינן עוד ממשיות, אלא הן מסדר של היפר-ממשות וסימולציה. לא מדובר בייצוג כוזב של המציאות (אידיאולוגיה) - מדובר בהסתרת העובדה שהממשי אינו עוד הממשי, ומכאן שמדובר בהצלת עקרון-המציאות.
המדומיין של דיסנילנד אינו אמיתי ואינו כוזב; מדובר במכונת הרתעה שהועלתה על הבמה, כדי לחולל מחדש בהילוך לאחור את הבדיה של הממשי. מכאן החולשה של מדומיין זה, ההתנוונות הילדותית שלו. עולם זה מבקש להיות ילדותי כדי לגרום לנו להאמין שהמבוגרים נמצאים במקום אחר, בעולם "הממשי", וכדי להסתיר את העובדה שהילדותיות האמיתית נמצאת בכל מקום, וזו הילדותיות של המבוגרים עצמם שבאים לשחק כאן את הילדים, כדי לתעתע בילדותיות הממשית שלהם.
דיסנילנד, כמובן, אינו המקום היחיד. "הכפר המכושף", "הר הקסמים", "העולם הימי": לוס אנג'לס מוקפת בסוג זה של מרכזים מדומיינים שמזינים בממשות, באנרגיה של ממשות עיר שהמסתורין שלה נובע בדיוק מכך שהיא אינה עוד אלא רשת מסועפת של זרימה בלתי פוסקת, לא ממשית - עיר בעלת מרחבים מעוררי השתאות, אך היא נטולת מרחב וממדים. מספר כה רב של תחנות כוח חשמליות וגרעיניות, מספר כה רב של אולפני קולנוע - עיר זו, שהיא עצמה אינה אלא תסריט ענקי וטרוולינג מתמשך, זקוקה למדומיין מיושן זה כמו למערכת עצבים אוהדת, העשויה מסימני ילדות ומפנטזיות מאולתרות.
דיסנילנד: מרחב שמחולל את המדומיין כמו בכל מקום אחר, וכאן מצויים גם בתי החרושת שמעבדים את הפסולת. בכל מקום צריך כיום למחזר את הפסולת, את החלומות, את הפנטזיות, המדומיין ההיסטורי, הפלאי, האגדי של ילדים ומבוגרים הוא פסולת, ההפרשה המרעילה של ציביליזציה היפר-ממשית. דיסנילנד היא הפרוטוטיפ של פונקציה חדשה זו במישור המנטלי. אבל כל מוסדות המִחזור המיני, הפסיכי, הסומאטי, שמזהמים את קליפורניה הם מאותו סדר. האנשים אינם מביטים עוד זה בזה, לשם כך יש מוסדות. הם אינם נוגעים עוד זה בזה, לשם כך יש תרפיית-מגע. הם אינם הולכים עוד, הם עושים ג'וגינג וכו'. בכל מקום ממחזרים את הכשירויות האבודות, או את הגוף האבוד, או את החברתיות האבודה, או את הטעם האבוד של המזון. ממציאים מחדש את המחסור, את הסגפנות, את הטבעיות הפראית הדועכת: אוכל טבעי, אוכל בריא, יוגה. בדרגה שנייה, האידיאה של מרשל סהלין (Marshall Sahlins) שלפיה זו כלכלת השוק ולחלוטין לא הטבע, שמפריש את המחסור מתאמתת: כאן, בגבולות המתוחכמים של כלכלת שוק מנצחת, מומצא מחדש מחסור/סימן, מחסור/סימולקרה, התנהגות סימולטיבית של נחשלים (כולל אימוץ של תזות מרקסיסטיות) שתחת מעטה של אקולוגיה, של משבר אנרגיה וביקורת הקפיטל מוסיפים הילה אזוטרית אחרונה לתנופה של תרבות המונית. אולם אולי קטסטרופה מנטלית, קריסה והתקפלות מנטלית חסרות תקדים אורבות לשיטה מסוג זה, שסימניה הנראים לעין יהיו אלה של בצקת מוזרה או דו-קיום של תיאוריות ופרקטיקות משונות ביותר, שעונות לקואליציה הפחות מתקבלת על הדעת של לוקסוס, סמים וכסף, למטריאליזציה המהודרת והפחות מתקבלת על הדעת של החיים והסתירות הנדירות.
מעשי כשפים פוליטיים
ווטרגייט. אותו תסריט כמו בדיסנילנד (תוצא של המדומיין המסתיר את העובדה שאין עוד ממשות שמעבר, אלא מעבר לגבולות התחום המלאכותי): במקרה זה, תוצר של שערורייה המחפה על העדר ההבדל בין העובדות לבין הוקעתן (שיטות זהות של אנשי ה- CIA ועיתונאי ה" וושינגטון פוסט"). אותה פעולה שמטרתה לחולל מחדש, באמצעות השערורייה, עיקרון מוסרי ופוליטי, באמצעות המדומיין עיקרון של מציאות במצב של כיליון.
הוקעת השערורייה היא תמיד מחווה לחוק. הצלחתה של ווטרגייט היא בעיקר בכך שהיא נטעה את הרעיון שווטרגייט היתה שערורייה - במובן זה מדובר בפעולת הרעלה יוצאת דופן. הזרקה-מחדש של מנה גדולה של מוסר פוליטי בקנה מידה כלל-עולמי. ניתן לומר יחד עם בורדייה (Bourdieu):"הייחודי לכל יחסי כוח הוא בכך שהם מסווים את היותם יחסי כוח ואת כל כוחם הם רוכשים מכך שהם מסתווים למה שהם". ניתן להבין זאת כך: הקפיטל, בלתי מוסרי וחסר נקיפות מצפון, אינו יכול לתפקד אלא בחסות מבנה-על מוסרי, וכל מי שמחייה מוסריות ציבורית זו (על ידי זעם, הוקעה וכו'), מקדם באופן ספונטני את סדר הקפיטל. כך קרה עם עיתונאי ה"וושינגטון פוסט".
אך זוהי עדיין רק הנוסחה של האידיאולוגיה, וכשבורדיה מנסח אותה, "יחסי הכוח" משתמעים בתור האמת של השלטון הקפיטליסטי, והוא מוקיע יחסי כוח אלה כשלעצמם בתור שערורייה - כלומר הוא אוחז באותה עמדה מוסרנית ונחרצת של עיתונאי ה"וושינגטון פוסט". הוא מבצע את אותה עבודת טיהור והחייאה של סדר מוסרי, סדר של אמת שממנו נובעת האלימות הסימבולית הממשית של הסדר החברתי, הרבה מעבר לכל יחסי כוח שהנם רק הקונפיגורציה ההפכפכה והאדישה בתודעה הפוליטית והמוסרית של בני-האדם.
הקפיטל מבקש מאתנו לקבל אותו כרציונלי או להילחם בו בשם הרציונליות, לקבל אותו בתור מוסרי או להילחם בו בשם המוסריות. כיוון שזה אותו הדבר, מה שניתן לקרוא אותו בצורה אחרת: קודם המשימה היתה להסוות את השערורייה - היום המשימה היא להסתיר את העובדה שאין שום שערורייה.
ווטרגייט אינה שערורייה: דבר זה חייב להיאמר בכל מחיר, מכיוון שזה מה שכל אחד היה מעוניין להסתיר. דיסימולציה זו מסווה התחזקות של מוסריות, פאניקה מוסרית ככל שאנו קרבים למערכה העיקרית של הממשל: הרישעות המיידית, האכזריות הבלתי מובנת, חוסר המוסריות הבסיסי - זה מה שהינו שערורייתי, בלתי נתפש במסגרת של מערכת של שוויון כלכלי ומוסרי, שעודנו האקסיומה של המחשבה של השמאל, מתקופת ההשכלה ועד לקומוניזם. את המחשבה על החוזה מייחסים לממשל שכלל לא אכפת לו מכך - הוא אינו אלא קבלן חסר עקרונות ומפלצתי ותו לא. זו המחשבה ה"נאורה" שמחפשת דרך לפקח עליו באמצעות קביעת כללים. וכל האשמת הנגד, שנתפשת כיום בתור מחשבה מהפכנית, מסתכמת, בסופו של דבר, בנזיפה בממשל על שאינו מציית לכללי המשחק. "הכוח אינו צודק, הצדק שלו הינו צדק מעמדי, הקפיטל מנצל אותנו" וכו' - כאילו שהקפיטל קשור בחוזה לחברה בה הוא שולט. זה השמאל שמציב בפני הקפיטל את מראת השוויון, מתוך תקווה שהוא יילכד בשבי הפנטסמגוריה של האמנה החברתית וימלא את חובותיו כלפי החברה כולה (ומכאן שאין עוד צורך במהפכה: די בכך שהממשל יקבל את הנוסחה הרציונלית של החליפין).
הקפיטל מעולם לא היה כבול בחוזה לחברה בה הוא שולט. הוא הכשפים של הקשר החברתי, הוא בבחינת אתגר לחברה, ויש להתייחס אליו ככזה. הוא אינו שערורייה שיש לגנות בכפוף לרציונליות כלכלית ומוסרית, כי אם אתגר שיש לקחת בהתאם לכלל סימבולי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה