הדושאנית - יצחק בנימיני

יצחק בנימיני
הדושאנית . הגבר-פרולטריון
ל-Luce



Gustave Courbet - L’orogine du monde, 1866

א. אין-דבר. Etant donnés. האימהית


I
"האובייקטים המועדפים על ה-Menschen, האידיאלים שלהם - מוצאם מאותן תחושות וחוויות, שמהן נובעים האובייקטים שהם מתעבים יותר מכל, ושבתחילה לא נבדלו אלה מאלה אלא בשינוים קלים" אומר פרויד ב"ההדחקה". חוויות ותחושות אלו מתקשרות למגע התינוק/הגבר עם אמו. האובייקט הרומנטי של הגבר / אובייקט הדחייה שלו הנו אותה-אחת: האישה; או ליתר דיוק: האמא; או ליתר דיוק: הגוף שלה; או ליתר דיוק: הפות
II
Etant donnés שרועה על מעשיו המגונים/נקמניים של מרסל בה, מתיחסת למקור העולם של גוסטב קורבה (ציור המורה על המובנות-מאליה המתבקשת-להישכח: האישה-הנחשקת היא גם המקור, כלומר האם). עבודות המפנות את תשומת-עינינו למה שכבר אינו/ידוע בראש-התשומות, לפות כסיבת התשוקה הנובעת מעין-הגבר. זו התשוקה הבסיסית ביותר -- כדברי פרויד [אדיפוס המלך] / לאקאן [סמינר VII] -- ל-אמא. הפות מסכם את היותה אובייקט נחשק-נתעב אלוהי-מודחק, א-פרסונלית בטורסו שלה, פרוסה לקראת/בעקבות אונס, בעוד ש"הסובייקט" הגברי בהתבוננותו בה מאבד-עצמו לדעת, את כינונו כסובייקט, חוזר אלי עידן שבו חי/ה לו/ה אותו/ה אנדרוגינוס - אִמָ{תינוק}א

III
mein-Jesus על מפתן קברו הריק

IV
המשתנה כ-אובייקט ממשי הפורץ אל תוך השדה הסימבולי [אריאלה אזולאי, פלסטיקה 1] - אובייקט חוץ-מוזיאלי (=חוץ-סימבולי) - מתקיימת ביחס אלגורי ל-das Ding הממשי הבסיסי, ל-אמא. כאותו אובייקט-פולחן שהיהודים מבקשים להחרים: בתקופת המקרא לחמו באבן הסתמית שהוכרזה כאימנו, ובעידן הטכנולוגי מכריזים מלחמת-חורמה בפורנוגרפיות, מבקשים לשמר את המשתנה/אלוהית/אמא מאחורי פרגוד. כפי שלאקאן הציב בביתו את מקור העולם מחוצֶה מפני אורחיו, ורק כפתור מוסתר-בלעדי איפשר את התבוננותו האוננותית. כפי שהמשתנה כוסתה בוילון באותה תערוכה ניו-יורקית, שמא תיחשף הערווה. וילון הפנטזיה המכסה, הוילון שהוא-הוא העולם ש"המקור" בוראת. אמא-מקור מיילדת עולם. ולא הגבר-יהוה, שהנו למעשה הכזבן, שודד האדונוּת-האימהית

V
בהסטת הוילון ניווכח ב-כלום המצוי מאחוריו, בקודש-הקודשים הריק מפסל (כהפתעת הרומאי שורף בית-יהוה). פות-טרנסצנדנטי לא/שוכן שם עבור הגבר - המין של "האחד", "היש", "הפאלוס". כך, גם הצופה המתבונן בהמשתנה הדושאנית-אימהית מוכל ב"כלום". כלום שמעבר/לפטיש, כפי שב- Etant donnés הצופה ב-Peep-Show - המציג איבר-מין נשי נטול-ערווה - חי את הטראומה עצמה, לא את ערוות-פרוות-בגד הרגע לפני… כדושאן, הוא צופה באימה עצמה, שלא כקורבה המשהה-עצמו כפטישיסט-"רטינלי" בשער-הערווה - גוסטב המותש מחרדת-הסירוס: "כך הרגל, או הנעל, חבה את העדפתה בתור פטיש - או חלק ממנה - לנסיבה שבה הציץ הנער החקרן בערוותה של אישה מלמטה, מבין רגליה; פרווה וקטיפה - כפי שחשדו מזמן - הן קיבעונות של מראה שער הערווה, שאליו צריך היה להתלוות מראהו הנחשק של האיבר הנשי; חלקי לבוש תחתון, שנבחרים כפטיש לעתים תכופות כל כך, מקבעים את רגע ההתפשטות, הרגע האחרון שבו אפשר עדיין לראות את האישה כפאלית" [פרויד, "פטישיזם"]

VI
כפורנוגרף מתבונן דושאן …..encore, encore, encore מנוטרל מאימת-הסירוס. מתענג דווקא על המחסור-בפין, משחק בהתגלות ה-fort שוב ושוב, את ה-da של ה-fort. כך בחפץ מתקפל לנוסע [Underwood]: המסתכל, אומר דושאן, Under לאישה (wood), מבחין "בשום-דבר מתחת לכיסוי". דוגמנית-האמצע-ב-HUSTLER פורסת לרווחה את המ(כוס)ה, תובעת את סיפוק יצר-העין: פנימה-יותר>פנימה-עוד>פנימה-עוד>>>>. הפטיש של החלל-הריק. זו גם הכלה החושפת את איבר-מינה בפני החתנים המסתכלים/מתוסכלים - נעים סביב-סביב-עצמם כטוחנים שוקולד, עוֹסִים-ביד (על הגברים, תמיד, לעשות) אל מול ה-das Un-heimliche המענגת/הטראומתית שהיא המקור שלנו: "פעמים רבות אנו מוצאים, שגברים נוירוטיים אומרים, כי איבר-המין הנקבי הוא להם משהו מאוים, אלא שאותו דבר מאוים הוא הפתח אל מולדתו-משכבר של בן-האדם, אל המקום, שבו היה כל אחד בפעם הראשונה" [פרויד, "המאוים"]









Marcel Duchamp - Etant donnés, 1944-46
VII
אזולאי [בפלסטיקה 1] מבקשת לראות במשתנה דימוי-טהור התובע את האמן, הבוחר בו - ולא להפך. נתמיד במחשבה זו תוך הצבעה על האחר המודחק/בלתי-מודגש של הטקסט שלה: הגבר. הפעלת מרסל, חופפת לתביעת הדימוי-הטהור-הפורנוגרפי של האישה מהגבר: לעשות ב-יד/ב-העולם
ב. הפעלת הגבר. בית יהוה-האישה


VIII
בְּ-הַ-גבר ולא בְּגבר מדובר, בזה שהתרבות כוננה כדימוי (כך גם לגבי ה-אישה). הגבר נאלץ לשאת עד כה את משא התרבות, הפוליטיקה, הצבאיות, החזון, הפרנסה שהוכרח להביא, נשלח על ידי האישה/האמא. אברהם, לֶךְ-לְךָ, תפוס מַמּוּתָה להאכלת ילדיי, הכן לבנים וטיט לבניית ביתי. בית האישה. ומאז על הגבר: לעשות. למען הבית. למען המוקד. בית שהיה למקדש, מקדש שהיה לבית, פסלוני אלות-האח מונחים בו. והגבר (היהודים) הקים מקדש-כביר יותר, אחד ל-אחד (על משקל הזין האחד), מרוכז יותר, כנגד הבתים, הנשים, למען אלוהיו הכביכול-זכרי - חה, חה, חה… זו למעשה אמא המחופשת לאבא (גם כשהיא מפעילה את ה-אב-האדיפלי כנגד הסובייקט, מעצם היותה-שם). --- בריטואל שלושת-הרגלים הוחזר הגבר=היהודי לבית-יהוה=האישה. בית-האישה-יהוה כמקום החזרה-הכפייתית, כאותם פולסים-משגליים-השתחוותיים הכנס/הוצא: נמצא/לא-נמצא בפנים/בחוץ: fort > da --- אולם היהודי חשב לעצמו, לא ייתכן שאלוהַי אישה היא, אותה נחותה עבורי. הגבר=היהודי דימה עצמו/את-אלוהיו לאדון העולם מאחר שהוא "פועל" בעולם בעוד האישה "לא". משימתו שיבשה עליו את דעתו. הגבר, העבד, הפרולטריון - המופעל בעולם פטריאכלי-כביכול ומטריאכלי-למעשה - ביקש לראות-עצמו כאדון, לנשל את גבירתו, האישה. לבית המקדש(ה) הביא את מיטב פרותיו, צאנו ובקרו, את הפרנסה, כביכול חזרה-לעצמו. מאידך, יצוצו לעתים גברים "שופנהאוריים" שיבקשו להשתחרר מאותו רצון-אימהי-נשי מפעיל. בעלי תודעה פרולטרית-מהפכנית, כנגד ניצול עבודתם, בבקשתם להשתחרר מהעבודה המנכרת. ישו? שהרי זהו גם המתח הדתי בין התודעה הדתית-השקרית-גברית-אדנותית: אני שייך לאלוהי, גבר כמוני, ועל כן אני משהו! לבין: אני נחות ביחס לאלוהית. זו שילדה אותי, זו המכוננת את פעילותי. פעילותי למענה, לטובת יצירת הרושם בזמן החיזור, כדי להשיגה. דושאן, קורבה, לאקאן ופרויד הכירו באותו סטטוס נחות של הגבר ביחס לThis Sex Which Is Not- "חלש" - שאינה נאלצת לקיים את התרי"ג, לא בשל נחיתותה, אלא בשל היותה נעלית ממילא מבחינה רוחנית, קרובה ליהוה-האלוהית, בנת-מינה

IX
על כן, יהיו שיקראו: אנו קוראים בזאת לשחרור הגבר! הגבר דוכא ומדוכא. עד כה, אחיותינו למאבק הקיומי כנגד ה-אם וה-אב(=ה-אם) - הנשים - התמידו בתהליך שחרורן (ואין שחרור הגבר מוביל בהכרח לדיכוי האישה, נהפוך-הוא: זהו התנאי לשחרורה). ועתה, הגיע "זמן-הגברים" להשתחררות מה"משימה-למען", מהפונקציונליות האינסטרומנטלית. אלא שעלינו לעשות זאת מתוך תודעה פרולטרית, ולא כאותו לוּמפֶּנְ-פרולטריון המוכל בתודעה (זעיר)אדנותית מסולפת. מאידך, אין זו יציאה כנגד העבודה/העשיה-כשלעצמה, אלא כנגד ניכורה, כנגד ניצול הגבר על ידי העולם=האישה



X
זְקֹף.
הַחְדֵּר.
הַשְׁפֵּךְ.
הוֹכַח.
האישה=העולם תובעת: "התבייש לך, פתאום לא עומד לך? אפס! אז מה אם אתה עייף - פרנס וזיין." בכל יום - מתוך העולם - מושמעות עבורו פרסומות-רדיו מטעם מכוני-ריפוי פרטיים לטיפול בביש-מזל (היא, המערכת הנשית-קפיטליסטית מפעילה אותו, הוא המנוצל, המונמך ומתוך כך, שוב, מפרנסה-חזרה, את המערכת). האישה (מדמיין לו הגבר!) תובעת ב-המיטה > על הגבר להיות Unum Deum Patrem Omnipotentem. וכשלא יעמוד, יכיר הגבר באשליית כוחניותו-פעילותו(התפעלותו). יבקש לתקן מיד את אֱמֶת-הרפיסות במשימה אחרת,
כלכלית מיסיונרית אמנותית צבאית טכנולוגית

XI
במהלך היסטוריית-המינים, הגולם-המופעל, כלומר הגבר, קם על יוצרו - האישה - בכדי לדכאה, אולם מבלי לדרוש - בתגובה - ממנה לפעול, אלא לשתוק מתוך עמדה כנועה ולא מצווה. בהזדמנות הראשונה נעשה הגבר נוקמני ביותר. הגבר, המדוכא, נעשה למדכא האישה, מאחר וכוחה נמצא רק בנקודת ההפעלה הראשונית-אריסטוטלית המניעה את עולם-הגבר. מאז כל-אישה-כשלעצמה נעשית מנוטרלת מאותו כוח. דיכויה נעשה כה בולט עד שדיכוי הגבר נחשב לשולי וזניח. ואילו עתה יש לבחון גם את הדיכוי של ה"הוא", אף על פי שהנו בעוצמה מונמכת מהדיכוי של ה"היא". אולם הגבר, למרבה האירוניה - ואף בהשוואה לדיכוי האישה - אינו מודע כלל לגבי למצבו; נהפוך-הוא: הוא מניח שהוא "משחק אותה", הוא BusinessMan (ואף הנשים, בחלקן, "מתות" לפעול/להתפעל כמוהו - להיות אשת-קריירה. שלא במודע מפעילה האישה המודרנית כוח-אלים של הפעלה בחזרה-אל-עצמה במסגרת העולם הקפיטליסטי=פמיניסטי). מה כל כך מרנין בלהיות מנהל בנק? בלהשתתף בקרב…