מתוך: ספרות זולה - דיינה פולאן

מתוך: ספרות זולה
מאת דיינה פולאן

'לא משנה אם אתה שחור או לבן' (מייקל ג'קסון)
קודם לכן ציינתי שיש להבחין בתוך מבול הגסויות המציף את ספרות זולה בתפקיד הייחודי בפוטנציה שממלא בו הכינוי הגזעני. למעשה, מבין הדמויות הלבנות, ג'ימי הוא זה שאומר "ניגר" הכי הרבה פעמים (למען הדיוק, וינסנט, בוץ' ומיה לא אומרים את המילה אף פעם; לאנס אומר אותה פעם אחת; אחד הדרומים אומר אותה פעם; ג'ימי אומר אותה שלוש פעמים). הדמויות האפרו-אמריקאיות הן שעושות בכינוי שימוש סיטונאי.
מעצם העובדה שהוא שם פעם אחר פעם בפי הדמות שהוא עצמו מגלם כינוי גנאי גזעני בחילופי דברים עם דמות אפרו-אמריקאית המשתמשת אף היא דרך קבע באותה מילה, שוב נראה טרנטינו בראש ובראשונה כמי ששקוע בשעשוע נערי, בהרגשת שחרור מעצימה של התגרות בכללים. התחושה היא מעל לכל שטרנטינו גודש את סרטו בהתנהגות שערורייתית (כולל עמדה גזענית) מאחר שהוא יכול לעשות כך, מאחר שאף אחד אינו עוצר בעדו. למעשה, סיפור שהופיע במקומות רבים על ביקור טרנטינו ב-National Film Theatre מספר כיצד גבר שחור מהקהל אמר בכעס שהבמאי אינו יכול לצאת חלק מעניין השימוש ב"ניגר", וכיצד טרנטינו ענה לו בשלווה, "אני יכול". דרך אגב, אנחנו יכולים לציין כי סמיואל ל' ג'קסון עצמו ביטא את הסתייגויותיו מהמדיניות הגזענית שמפגינה דמות המשנה בגילומו של טרנטינו. וכך מסופר בריאיון באובזרוור:
ג'קסון מעריך שהאוזן של טרנטינו מזהה "95 אחוז" מהשפה האפרו-אמריקאית, אבל מרגיש שהוא פספס בדמות המשנה שלו בספרות זולה. "הפעם היחידה שהייתה לי בעיה הייתה כשהוא צריך היה לומר 'מחסן של nigga [כושים] מתים'", נזכר ג'קסון. "אמרתי כל הזמן: 'קוונטין, כל עוד אתה אומר 'nigger [כושון]', זה יהיה כמו חריקת ציפורניים על לוח בכיתה. אתה צריך לומר 'N-I-G-G-A-H', 'nigga'. זה אומר שאתה מכיר את משמעות המילה ושהשתמשת בה בחברה מעורבת, לא רק עם כמה חבר'ה לבנים".
ניתן לומר שבכך שהוא שם כינויים גזעניים בפי דמויות שפרט לכך לא נראות גזעניות (להוציא את ה"דרומים", השוכנים בבירור בעולם מוסרי שונה מזה של כמעט כל הדמויות האחרות בסרט), לא מנסה ספרות זולה לטעון שהגזענות כאן היא גדולה יותר מכפי שחשבנו בתחילה, אלא להציג דיבור גזעני כעוד צורה של התנהגות קולית וראויה להערצה, המזכה את הגברים בהכרה בעולמו של טרנטינו. סרטיו של טרנטינו מנכסים אסתטיקה שחורה שעה שהם מביטים לאחור על שנות ה-70 ומוצאים בתרבותן הפופולרית מעיין לא-אכזב של קוליות מושכת. האסתטיקה המנוכסת של קוליות שחורה מופיעה בכמה שאילות ששואל ספרות זולה מהמוזיקה (ובכך שהוא משתמש במוזיקה כריף לבניית מבנים מורכבים חדשים); מקולנוע השחור של שנות ה-70 (Blaxploitation Cinema)*; מהשפה (סלנג, קודים לשוניים של הכלה והדרה); מהאופנה והסגנון; ובאופן כללי יותר, מההנחה על אורח חיים ועל עיצוב קודים של חיי היומיום הרואה בקוליות – היכולת המפתה לשמור על שלווה חלקלקה תחת לחץ – מעלה.
העובדה ששוני גזעי עשוי להתפרש כמקור של קוליות ראויה לקנאה כרוכה בבעיות אידיאולוגיות משלה – מה משמעות הניכוס של תרבות אחרת? – אבל זו עמדה שונה מזו המייחסת לאחֵר נחיתות. במאמר על "קוונטין טרנטינו והבעיה הכושית", מתווה דבון ג'קסון את הקשיים הכרוכים בעמדה זו של ניכוס מתוך קנאה של סגנון אפרו-אמריקאי:
בעידן שבו גברים לבנים כה רבים מבני כל המעמדות חווים אבדן של העליונות הגזעית והסיכוי הכלכלי, אזי מודלים של חיקוי מפתים ביותר, אולי, הם אלה של ראפרים חברי כנופיות וכדורסלנים כוכבי-על. ... בעולמו [של טרנטינו], שחורים הם התגלמות הקוליות; כך גם שפתם וסגנונם; ומכאן, nigga היא מילה קולית. אם מכניסים את כל האלמנטים האלה אל תוך דמות לבנה, היא הופכת לאולטרה-קולית. שום דבר לא יותר קולי מ-niggas, חוץ אולי מבחור לבן שמכיר את כל הסצינה הכושית ויודע איך להתמזג בתוכם. שוב חזרנו ל"כושי הלבן" הישן והמייגע של [נורמן] מיילר.
קנאה כזאת עשויה ללא ספק להפוך בקלות לצרות-עין אלימה, כזו המבקשת לראות את האחר שזכה תחילה להערצה מושפל ומבוזה. לדוגמה, כפי שציינתי קודם, קו עלילה אחד של הסרט קשור בדיכויו של גבר שחור (ובהצלתו על ידי גבר לבן): מרסלוס מעוצב תחילה כדמות שהיא התגלמות העוצמה (אבל ללא גוף: הוא קוֹל, שיחת טלפון, איש מסוכן אפילו כשהוא מחוץ לעיר, כפי שוינסנט יודע היטב כשהוא יוצא עם מיה). אבל כשבוץ' בוגד במרסלוס, מעצם העובדה שהוא מסרב להפסיד בקרב, נראה כאילו הערעור הראשון הזה על סמכותו נותן את האות לפגיעוּת גדלה והולכת מצד מרסלוס. בעוד שסצינות קודמות אפפו את מרסלוס בהילה באמצעות דימויו בדרכים מצועפות, הרי שהפעם הראשונה שבה אנחנו רואים אותו במלוא הדרו היא כשבוץ' עומד לדרוס אותו, רגע לפני תחילתו של רצף האירועים שיוביל לאינוסו של מרסלוס על ידי ה"דרומים". ובניסוחה של הפמיניסטית השחורה בל הוקס:
שימו לב שאפילו כשהגבר השחור מגיע לפסגה, כמו מרסלוס בספרות זולה – קומפלט עם אישה-ילדה, כלבת שעשועים קטנה, שקרנית ובוגדנית – מוסרת המסכה מעל פניו והוא מתגלה כחיקוי של קאובוי, לא כדבר האמיתי. ובמקרה שהצופים לא הבינו שמרסלוס זה לא זה, הופך אותו הסרט למקרה סעד – עוד קרבן נצרך המוכרח בסופו של דבר לסמוך על טוב לבם של זרים (כלומר, בוץ', הקולוניזטור הלבן הניאו-פרימיטיבי, עוד טרזן מודרני אחד) כדי שיצילו אותו מהאונס המצוי בעיצומו, אשר הנו סירוסו הסמלי, חזרתו לג'ונגל, למדרגה נמוכה יותר בשרשרת המזון.
מרסלוס חווה את האונס כחוויה מבישה אבל מנסה לשלוט בה. וכך הוא מורה לבוץ' לאחר שה"דרומים" חוסלו:
שני דברים אני מבקש: אל תספר לאף אחד על זה. על החרא הזה ביני לבינך ולַאדון אנס הזה כאן שעוד-מעט-הולך-לחיות-את-שארית-חייו-הדפוקים-הקצרים-בייסורים-מכאיבים. זה לא העסק של אף אחד אחר. שתיים: תעזוב את העיר. מיד. ולאחר שתסלק, תישאר שם.
אבל זה שהסרט מתאר את השפלתו של מרסלוס לא אומר שהוא מצדד בה. ללא ספק, סצינת האונס איננה מטופלת באותה התענגות מבודחת ועליזה כמו שאר מעשי האלימות בסרט. האנסים נמנים בבירור עם הדמויות השפלות ביותר המתוארות בסרט; אם בכלל, הולם יותר לראות בסצינה לאו דווקא דוגמה לגזענות אלא אולי לאפליה על רקע מעמדי ולהומופוביה מובלעת. מסתבר שהדבר הכי גרוע שיכול לקרות לגבר גברי הרי זה חדירה אנאלית של גבר אחר. ושוב, כפי שדבון ג'קסון מנסחת זאת, תוך שהיא נכנסת להגיונו של הסרט:
בואו נקרא לילד הכושון בשמו: הסצינה בבית העבוט מסריחה מהומופוביה. נכון, שני האנסים הלבנים אינם מפגינים גינונים "הומוסקסואליים" מובהקים, אבל העובדה שהם "דרומים" סאדיסטיים לא מונעת מהם להיות הומוסקסואלים. ... שני המתרוממים האלה הם סוטים מהסוג הגרוע ביותר: הומואים שמתחזים לגברים שבגברים. משום כך הם מפחידים יותר, ו[משום כך] הנקמה על פשעיהם הגרוטסקיים תהיה קשה שבעתיים. לכן, לעובדה שויליס חוזר להציל את ריימס, כלל אין קשר לנאמנות, אלא היא קשורה, ועוד איך, לקשר בין גברים הטרוסקסואלים, קשר המתנסח כך: צופים גברים, אל תדאגו, כי אני שולח חזרה את בוץ' אל תוך מעיה של מאורת הגיהינום ההומואית הזאת כדי שינקום את הנקמה ההגיונית ביותר בסגנון משאלת מוות/גברים במלכודת. כן, מרסלוס הוא אויבי, אבל אני מכבד את הגודל שלו, את הקוליות שלו, את הכושיוּת שלו.
בכל אופן, תהיה אשר תהיה הפגיעות שמרסלוס מפגין, הוא מתגבר עליה במהירות. ברגע שה"דרומים" הובסו, הוא יכול להודיע לבוץ', "אני רחוק מלהיות בסדר, קיבינימט!", אבל ברור שמרסלוס עתיד לבסס מחדש את שליטתו בעולם (למרבה העניין, הסצינה בבית העבוט מסתיימת בתסריט כאשר מרסלוס מגייס את עזרתו של וינסטון וולף; שוב, מרסלוס הוא הגבר ששולט בעניינים באמצעות משיכה בחוטים מרחוק). באותו אופן שבו בוץ' דורס אותו ובכל זאת קם "מהמתים" ויוצא למרדף האלים, גם כאן מתאושש מרסלוס במהירות מן העוול שנגרם לו בבית העבוט וחוזר בלי שיהוי לקור הרוח הגברי שלו. הדימוי האחרון של מרסלוס, אשר לו אנו עדים, אינו שונה במיוחד מהפעם הראשונה שהוא מופיע בסרט – מרסלוס הנראה מאחור הוא דמות מסיבית רבת כוח המנופפת לשלום לבוץ' בתנועה קצרה ומחושבת, המעידה על כך שהוא עדיין מחונן בשליטה עצמית ובנחישות קולית.
ההערצה שספרות זולה רוחש לדברים שחורים חפה בדרך כלל מהיסוסים. השימוש בכינויים גזעניים מבטא את ההערצה הזאת. ללא קשר לבעיות הפוליטיות שאנחנו יכולים למצוא בתהליך זה של קואופטציה, יש לבחון אותו במונחים אחרים ולאו דווקא כגזענות. אנחנו יכולים, לדוגמה, להזדהות עם ההסתייגות שביטא מאמר ביקורת אוהד בדרך כלל על טרנטינו שראה אור בסאנדיי טלגרף:
כל העסק עם [ג'קי בראון] מסגיר אווירה נואשת של יורם לבן הרוצה להיות שחור. אולי כל עבודתו של טרנטינו אינה אלא מופע מינסטרלים: כמו המינסטרלים של כריסטי במאה ה-19 ששפשפו פקק שעם שרוף על פרצופיהם כדי לשעשע לבנים בני המעמד הבינוני. עניינה של אלימות קולנועית הוא ניכוס כאב אמיתי והפיכתו למופע וודביל. טרנטינו הוא אלוף, גדול המתחזים בתרבות של מתחזים.