על הטלוויזיה
פייר בורדייה
2. המבנה הסמוי והאפקטים שלו
כדי לחרוג מעבר לתיאור גרידא, גם אם מדוקדק, של מה שמתרחש באולפן הטלוויזיה, ולנסות להבין את המנגנונים המסבירים את הפרקטיקות של העיתונאים, יש להעלות כאן מושג טכני מעט, ועם ואת חובה להזכירו כאן, הלא הוא שדה התקשורת. עולם התקשורת הוא מיקרוקוסמוס עם חוקים משלו, שמוגדר על-פי מעמדו בעולם הגדול, ועל-פי כוחות המשיכה והדחייה שמפעילים עליו מיקרוקוסמוסים אחרים. לומר שהוא אוטונומי, ששולטים בו חוקים משלו, פירושו לומר שאי-אפשר להבין ישירות את המתרחש בעיתונות באמצעות תופעות חיצוניות. זאת היתה ההנחה שבגללה סברתי קודם לכן שאי אפשר לתרץ את המתרחש בעיתונות במונחים כלכליים גרידא. לדוגמה, העובדה שערוץ TFI נמצא בבעלות חברת בואיג אינה יכולה כשלעצמה להסביר את כל מה שמתרחש בערוץ זה. ברור שהסבר, שאינו מביא בחשבון עובדה זו, ילקה בחסר, אבל הסבר, שיתחשב אך ורק בעובדה זו, ילקה בחסר באותה מידה. קיימת גירסה מקוצרת של המטריאליזם, הקשורה למסורת המרקסיסטית, שאינה מסבירה שום דבר, ורק מוקיעה מבלי להבהיר.
שדה הוא מרחב חברתי מובנה, זירה של כוח – יש בו שולטים ונשלטים, יש בו יחסים מתמידים, מתמשכים, של חוסר שיוויון ששוררים בתוך המרחב הזה - שהוא גם שדה קרב לשימור או לשינוי יחסי הכוחות הללו. בתוך עולם זה משתמש כל גורם, בהתחרותו באחרים בכוח (היחסי) שיש בידו ואשר מגדיר את מעמדו בתוך השדה, וכפועל יוצא את האסטרטגיות שינקוט. התחרות הכלכלית בין ערוצים או בין עיתונים על הקוראים או על הצופים או, כמו שאומרים, על נתחי השוק, מתורגמת בחיי המעשה לתחרות בין העיתונאים, תחרות שבה מתאמצים להשיג דברים מיוחדים לה – הסקופ, …החדשה הבלעדית, המוניטין המקצועי וכיוצא באלה – ואשר אין חווים אותה ואין רואים בה מאבק כלכלי בלבד לצורך רווחים כספיים גרידא; ועם זאת היא כפופה כל הזמן לאילוצים הקשורים למעמדו של הגוף העיתונאי כפי שהוא משתקף ביחסי הכוחות הכלכליים והסמליים. כיום מתקיימים יחסים אובייקטיביים סמויים בין אנשים שאולי לא ייפגשו לעולם, בין לה מונד דיפלומטיק אם ניקח מקרה קיצוני, ובין TF1 , ובכל מעשיהם הם נאלצים להביא בחשבון, באופן מודע או בלתי מודע, את האילוצים הניכפים עליהם ואת ההשפעות הנובעות מעצם השתייכותם לאותו עולם. במילים אחרות, אם אני רוצה לדעת היום מה יגיד או יכתוב עיתונאי מסוים, מה יהיה לדעתו מובן מאליו או בלתי מתקבל על הדעת, טבעי לו או מתחת לכבודו, עלי לדעת מה מעמדו בתוך המרחב הזה, זאת אומרת מה העוצמה הספציפית שמחזיק בה גוף התקשורת אליו הוא משתייך, שאותה ניתן למדוד, בין שאר מדדים, בעזרת חשיבותו הכלכלית, בעזרת נתחי השוק, אבל גם בעזרת משקלו הסימלי, שאותו קשה יותר לכמת. (אכן, לצורך השלמת הבירור יש להתחשב גם במעמדו של שדה התקשורת הלאומי בתוך שדה התקשורת העולמי, וגם, לדוגמא, בהגמוניה הכלכלית-טכנית, ובעיקר הסימלית, של הטלוויזיה האמריקנית, שעיתונאים רבים רואים בה מודל ומקור לרעיונות, לנוסחאות, לשיטות עבודה).
כוח של בנאליזציה
נשוב לבעיית האפקטים של הופעת הטלוויזיה. נכון שתמיד היתה התנגדות, אבל מעולם לא באינטנסיביות כזאת (אני עושה פשרה בין "לראשונה ב-" לבין "מה שהיה הוא שיהיה"). הטלוויזיה, מעצם העובדה שניחנה ביכולת תפוצה שכזאת, מעמידה את עולם התקשורת הכתובה ואת העולם התרבותי בכלל בפני בעיה איומה. בהשוואה אליה מתגמדת עיתונות ההמונים, שמפניה התחלחלו הכל (ריימונד ויליאמס הציע היפותזה שכל המהפכה הרומנטית בשירה נגרמה בגלל התפלצותם של הסופרים האנגלים נוכח הופעת העיתונות ההמונית). בגלל ממדיה, משקלה היוצא דופן באמת, הטלוויזיה מייצרת אפקטים שגם אם אינם חסרי תקדים, הם בבחינת חידוש.
לדוגמה, הטלוויזיה יכולה לכנס מול המרקע בערב אחד לצפייה במהדורת החדשות של השעה שמונה יותר אנשים מכל העיתונים היומיים הצרפתיים, עיתוני בוקר וערב כאחד. אם המידע שמספק מדיום כזה נעשה מידע שווה לכל נפש, בלי צרימות, הומוגני, ההשלכות האפשריות מבחינה פוליטית ותרבותית הן ברורות. זהו חוק ידוע: ככל שגדולה שאיפתו של גוף תקשורת או אמצעי ביטוי אחר כלשהו להגיע אל קהל רחב, כך הוא חייב לאבד את הצרימות שיש בו, את כל מה שעלול לפלג, להרחיק - חישבו על פארי-מאץ'' - ולהקפיד "לא לזעזע אף אחד" כמו שאומרים, לא להעלות לעולם בעיות, ואם כן אז רק בעיות שלא יעוררו סקנדל. בחיי היום-יום מדברים הרבה על מזג האוויר, מפני שבסוגיה זו אנחנו בטוחים שלא נגיע לידי התנגשות - חוץ מאשר בשיחה עם איכר, שזקוק לגשם בעוד אתם נמצאים בחופשה - זהו הנושא הsoft- בה"א הידיעה. ככל שמרחיב עיתון את תפוצתו, כך הוא נוטה לטפל בנושאים כלליים ולא לעשות צרות. את המושא בונים על-פי קטגוריות התפישה של הנמען.
משום כך כל העבודה הקולקטיבית הזאת, שמגמתה ליצור הומוגניזציה ובנאליזציה, ליצור "קונפורמיזם" ו"דה-פוליטיזציה", וכדומה, שתיארתי כאן, מתאימה בהחלט, על-אף שאינה מכוונת בעצם כלפי איש, על-אף שאיש לא חשב או רצה אותה במונחים כאלה. זו תופעה הנצפית תכופות בעולם החברתי: אנו עדים להתרחשויות שאיש אינו רוצה בהן, אבל הן ניראות כאילו עומדת מאחוריהן יד מכוונת ("בשביל זה יש…"). כאן טמונה הסכנה שבביקורת פשטנית: היא מוותרת על כל העמל הכרוך בהבנת התופעה הזו שאיש לא רצה באמת להביא להיווצרותה, שמי שעוסק במימונה לא היה צריך להתערב על מנת שתיווצר. ובכל זאת, מתקבל בסופו של דבר מין תוצר משונה כמו "יומן החדשות בטלוויזיה", שמתאים לכולם, שמאשר את הדברים הידועים כבר, והעיקר - שמותיר את המיבנים המנטליים על כנם. ישנן מהפכות שנוגעות ליסודות החומריים של חברה, שבדרך כלל מזכירים אותם - הלאמת רכוש הכנסייה - ומהפכות סימליות, שאותן מבצעים האמנים, המדענים, הנביאים הדתיים הגדולים, ולפעמים, לעיתים נדירות יותר, נביאים פוליטיים גדולים, והן נוגעות למיבנים המנטליים, כלומר משנות את האופן שבו אנו רואים וחושבים. בתחום הציור עשה זאת מאנה (Manet), שהפך על פיה תפישה בסיסית, שעליה נשענה כל ההוראה האקדמית בציור, תפישת הניגוד בין העתיק למודרני. אילו נטה מכשיר רב-עוצמה כמו הטלוויזיה, אפילו במעט, לכיוון מהפכה סימלית מסוג זה, אני מבטיח לכם שמיד היו נחפזים לעצור אותו… מסתבר שגם מבלי שנבקש ממנה, ואך ורק בגלל היגיון התחרות לבדו והמנגנונים שהזכרתי, הטלוויזיה אינה עושה אף צעד בכיוון זה. היא הסתגלה בצורה מושלמת למיבנים המנטליים של הציבור. אפשר להזכיר את המוסרנות של הטלוויזיה, את פן הטלתרום שיש לנתח אותו במסגרת היגיון זה. "עם יפִי-נפש," אמר ז'יד, "עושים ספרות, קלוקלת", אבל עם יפי-נפש עושים רייטינג. יש מקום להרהר במוסרנות של אנשי הטלוויזיה: לעיתים קרובות הם ציניים, אבל דבריהם מצטיינים בקונפורמיזם מוסרי מופלג. מגישי החדשות, מנחי תוכניות הדיון, פרשני הספורט שלנו, נעשו שוטרי-תנועה קטנים של המצפון, ובלי להתאמץ במיוחד, הם ממנים עצמם לדוברים של מוסר שהינו זעיר-בורגני טיפוסי, אומרים לנו "מה צריך לחשוב" על מה שהם מכנים "בעיות חברתיות", כמו אלימות בפרברים או בבתי הספר. אותו דבר קורה בתחום האמנות והספרות: התוכניות ה"ספרותיות" המפורסמות ביותר משרתות - באופן כנוע יותר ויותר - את הערכים המקובלים, את הקונפורמיזם ואת האקדמיזם, במילים אחרות את ערכי השוק.
העיתונאים - בעצם יש לומר שדה העיתונות - חייבים את חשיבותם החברתית לעובדה שהם מחזיקים למעשה במונופול על מכשירי ההפקה והשידור ההמוניים של המידע, ובאמצעות מכשירים אלה הם שולטים בגישה שיש לאזרח הפשוט, אבל גם ליצרני תרבות אחרים, מדענים, אמנים, סופרים, אל מה שמכונה בדרך כלל "המרחב הציבורי", כלומר אל התפוצה הרחבה. (במונופול זה נתקלים יחידים או קבוצות בבקשם להפיץ ברבים מידע). למרות העובדה שלעיתונאים יש מעמד נחות וכפוף למרוּת, בקרב שדות הייצור התרבותי, הם מפעילים בכל זאת גירסה נדירה של שררה: בידיהם הכוח על האמצעים המאפשרים ביטוי פומבי, קיום ציבורי, נגישות אל ההכרה הציבורית (וזה בלבד, בעיני הפוליטיקאים ואינטלקטואלים מסוימים, מהווה עניין של חיים ומוות). כל זה מביא לכך שהם מוקפים (על כל פנים החזקים מביניהם) בהערכה שבדרך כלל אינה פרופורציונלית למעלותיהם האינטלקטואליות… והם יכולים להטות חלק מההערכה הזאת לתועלתם הפרטית (עיתונאים, אפילו הידועים שבהם, נמצאים בעמדה של נחיתות מיבנית בהשוואה לקטגוריות של אנשים שמדי פעם הם נמצאים בעמדת שררה עליהם, כמו האינטלקטואלים שעם שורותיהם הם היו משתוקקים להימנות, והפוליטיקאים. עובדה זו יכולה מן הסתם להסביר את נטייתם העיקבית לאנטי-אינטלקטואליזם).
אבל בעיקר, כיוון שיש להם גישה מתמדת לניראות הציבורית, להתבטאות בקנה מידה גדול, דבר ששום יצרן תרבות אחר, אפילו מפורסם מאוד, לא היה מעלה בדעתו לפני הופעת הטלוויזיה, הם יכולים לכפות על כלל החברה את עקרונות ראיית העולם שלהם, את הבעיות המטרידות אותם, את נקודת מבטם. כנגד זאת אפשר לטעון, שעולם התקשורת מפולג, ושיש בו הבדלים וגוונים, גיוון, ולכן הוא יכול לייצג את כל ההשקפות, את כל נקודות המבט, ויכול לתת לכולן ביטוי (ואמנם נכון, אם אתה רוצה לחצות את המסך העיתונאי אתה יכול, עד לנקודה מסוימת, ובתנאי שיש לך משקל סימלי מינימלי, לנצל את התחרות בין העיתונאים והעיתונים). אבל נותרת בעינה העובדה ששדה העיתונות, כמו שדות אחרים, נשען על מיכלול של הנחות מוקדמות ואמונות משותפות (מעבר לחילוקי-הדעות). הנחות מוקדמות אלה מנוסחות כמערכות מסוימות של קטגוריות חשיבה, בזיקה מסוימת ללשון, בכל הקשור למשל למושג כמו "עובר מסך", והן הבסיס לעיקרון הסלקציה שבאמצעותו פועלים במציאות החברתית, ובתוך מיכלול ייצור הסימלי. אין שיח (ניתוח מדעי, מניפסט פוליטי וכדומה) ואין פעולה (הפגנה, שביתה וכדומה) שאינם נאלצים, כדי לקבל גישה לדיון הציבורי, לציית למבחן זה של הסלקציה העיתונאית, כלומר לצנזורה האדירה הזאת שעושים העיתונאים, אף מבלי לדעת, כשהם זוכרים רק את מה שמצליח לעניין אותם, "למשוך את תשומת ליבם", כלומר שמשתלב בקטגוריות שלהם, במסננת שלהם, כשהם דוחים באדישות ביטויים סימליים הראויים להגיע לציבור האזרחים.
השלכה אחרת, קשה יותר לתפישה, של הגידול במשקלה היחסי של הטלוויזיה במרחב אמצעי ההפצה, ושל משקל האילוץ המסחרי המעיק על הטלוויזיה הזאת שנעשתה דומיננטית, היא שהטלוויזיה עברה ממדיניות של פעולה תרבותית למעין דמגוגיה "ספונטניסטית" (שכוכבה דרך כמובן בעיקר בטלוויזיה, אבל היא כובשת גם את העיתונים הנחשבים רציניים: הם נותנים יותר ויותר מקום למעין גירסה של מכתבים למערכת, שהם מכנים בימות חופשיות, או מדור הדעות החופשיות). לטלוויזיה של שנות החמישים היו יומרות תרבותיות והיא השתמשה במידת-מה במונופול שלה כדי להנחיל על הכל מוצרים עם יומרות תרבותיות (סרטים דוקומנטריים, עיבודים ליצירות קלאסיות, דיונים תרבותיים וכדומה) ולעצב את טעם הקהל; הטלוויזיה של שנות ה90- שוקדת לנצל את הטעם הזה ולהחמיא לו כדי להגיע לקהל הצופים הגדול ביותר, ולכן היא מציעה לצופי הטלוויזיה מוצרים גולמיים, שהפרדיגמה שלהם זה הטוק-שואו, פרוסות חיים, הצגה לראווה בלי כחל וסרק של חוויות מהחיים, בדרך כלל קיצוניות, כדי לספק סוג מסוים של מציצנות ואקסהיביציוניזם (כמו גם משחקי הטלוויזיה, שאנשים משתוקקים להשתתף בהם, גם כצופים פשוטים, כדי לזכות ברגע של ניראוּת). עם זאת, איני שותף לנוסטלגיה של אנשים מסוימים כלפי הטלוויזיה הפדגוגית-סמכותית של העבר, ואני סבור שלא היה לה שום יתרון על הספונטניזם הפופוליסטי והכניעה הדמגוגית לטעם העממי של היום, משום שגם אז היא לא עשתה שימוש דמוקרטי באמת באמצעי התקשורת ההמונית.
מאבקים לשיפוט הרייטינג
צריך אם כן לראות מעבר למראית-העין, מעבר למה שניראה באולפן ואף מעבר לתחרות הפנימית בתוך שדה התקשורת, כדי להגיע עד ליחסי הכוחות בין הגופים השונים, שקובעים אפילו את צורתם של קשרי הגומלין. כדי להבין מדוע כיום יש לנו ויכוח קבוע כזה או כזה בין עיתונאי זה או אחר, יש להסביר כאן את מעמדם של גופי התקשורת, שאנשים אלה הם נציגיהם, במרחב העיתונאי, ואת מעמדם של העיתונאים בתוך גופים אלה. ידיעה זו נחוצה גם כדי להבין מה יכול לכתוב בעל מאמר המערכת בעיתון לה מונד ומה שהוא אינו יכול לכתוב. אילוצי המעמד מתורגמים לאיסורים או לציוויים של אתיקה: "זה לא מתאים למסורת של לה מונד", או "זה מנוגד לרוחו של לה מונד", "אצלנו לא עושים דברים כאלה", וכן הלאה. כל הלקחים הללו, המנוסחים כמצוות אתיות, אינם אלא תרגום מכלי שני של מיבנה השדה באמצעות אדם אחד הממלא תפקיד אחד במרחב הזה.
אבל התופעה החשובה ביותר היא, שבאמצעות הגידול במשקל הסימלי של הטלוויזיה, והגידול במשקל הסימלי של הערוצים המתמסרים בציניות יתרה ובהצלחה גדולה לחיפוש אחר הסנסציוני, הראוותני והיוצא-דופן, משתלטת על שדה העיתונות כולו ראייה מסוימת של המידע, שעד עתה היתה נחלתם של העיתונים הנקראים צהובים. וכפועל יוצא, ניראה שסוג מסוים של עיתונאים, שאותם מגייסת הטלוויזיה כהוצאה כספית גדולה על-שום יכולתם להתכופף לפי ציפיות הציבור הפחות בררן ללא שום נקיפות מצפון, כלומר העיתונאים הכי ציניים, הכי אדישים לכל צורה של אתיקה מקצועית וכל שכן לכל תהייה פוליטית, נוטים לאכוף "ערכים", טעם, סיגנון חיים ודיבור, "אידיאל האנושי", על ציבור העיתונאים כולו בגלל התחרות על נתחי השוק נוטות תחנות הטלוויזיה במידה גוברת למשוך בחוטים הידועים של העיתונות הצהובה, ומעניקות את המקום הראשון, ולפעמים את כל המקום כולו, לזוטות ולחדשות הספורט: יותר ויותר אנו רואים, שלא חשוב מה התרחש בעולם: יומן הטלוויזיה ייפתח בתוצאות אליפות צרפת בכדורגל או באירוע ספורט אחר, שתוכנן כך שיוכל לפרוץ אל חדשות השעה שמונה, או בצד האנקדוטי והפולחני ביותר של החיים הפוליטיים (ביקורים של ראשי-מדינה זרים, ביקורו של ראש-המדינה בחו"ל, וכדומה), שלא להזכיר אסונות טבע, תאונות, שריפות, וכל מה שיכול לעורר עניין מתוך סקרנות פשוטה, ושאינו דורש שום מיומנות קודמת כלשהי, ודאי שלא מיומנות פוליטית. הזוטות, כבר אמרתי, מרוקנות את הפוליטיקה, יוצרות דה-פוליטיזציה, מגמדות אח חיי העולם לאנקדוטות ולרכילות (שיכולה להיות לאומית או עולמית, בעזרת חיי הכוכבים ובתי המלוכה), וממקדות את תשומת הלב באירועים חסרי משמעות פוליטית, שאותם משדרים בנימה דרמטית כדי "להפיק מהם לקחים" או כדי להפוך אותם ל"בעיות חברתיות": בנקודה זו מזעיקים בדרך כלל לעזרה את הפילוסופים של הטלוויזיה, כדי להעניק משמעות לדברים טפלים, מקריים, אנקדוטיים, שאותם העלו בצורה מלאכותית על הבימה והפכו לאירוע, לבישת רעלה בבית ספר, תקיפה של מורה, או כל "תופעה חברתית" אחרת, שבכוחה לעורר מחאות פתטיות נוסח פינקלקרוט או הגיגים מוסרניים נוסח קונט-ספונוויל. אותו חיפוש אחר הסנסציוני, קרי אחר ההצלחה המסחרית, יכול גם להוביל לבחירת זוטות, שכשהן מופקרות למיבנים הפרועים של הדמגוגיה (הספונטנית או המתוכננת), הן עשויות לעורר התעניינות עצומה כי הן מחמיאות לדחפים ולרגשות האלמנטריים ביותר: (פרשיות כמו חטיפת ילדים ושערוריות שמעוררות מחאה ציבורית), ואף צורות מוביליזציה רגשיות ובידוריות גרידא, או צורות שהן יצריות באותה מידה, אבל תוקפניות עד כדי עשיית לינץ' סימלית, כמו רציחות ילדים ותקריות הקשורות בקבוצות שיש עליהן סטיגמה.
משתפי הפעולה
אבל העיתונות מפעילה כוחות ומניפולציות גם באופן מעודן יותר, באמצעות עיקרון הסוס הטרויאני, כלומר באמצעות החדרה לתוך עולמות אוטונומיים, של יצרנים הטרונומים, שנעזרים בכוחות חיצוניים כדי לזכות בגושפנקא שאינם יכולים לקבל מעמיתיהם-למקצוע. אנשים אלה, סופרים הכותבים למען לא-סופרים, פילוסופים הכותבים למען לא-פילוסופים וכן הלאה, יקבלו ציון טלוויזיוני, משקל עיתונאי שאין לו ולא כלום עם משקלם הסגולי בעולמם הספציפי. זו עובדה: אפילו הוועדות של CNRS מתחשבות יותר ויותר בגושפנקא של התקשורת בתחומי-ידע מסוימים. כאשר מפיק זה או אחר של תוכניות טלוויזיה או רדיו מזמין חוקר, הוא מעניק לו סוג של הכרה, שעד היום היתה בבחינת אות קלון דווקא. רק לפני שלושים שנה התייחסו בחשדנות עמוקה מאוד לכישרונותיו האקדמיים של ריימון ארון, שאינם מוטלים בספק, משום שהיה לו קשר לאמצעי התקשורת בהיותו עיתונאי בעיתון פיגארו. כיום חלה תמורה כה מהותית ביחסי הכוחות בין השדות, שהקריטריונים החיצוניים להערכה - ההופעה אצל פּיבו, הגושפנקא בתוכניות התרבות, תוכניות הדיוקן - מתחרים יותר ויותר בהערכת העמיתים למקצוע. מוטב לקחת דוגמה מהעולם הטהור ביותר, עולם המדעים ה"קשים" (בעולם מדעי החברה יהיה הדבר מסובך, כי הסוציולוגים מטפלים בעולם החברתי, שבו יש לכל אחד מאיתנו יד ורגל, ואינטרסים, כך שכל אחד בוחר לעצמו סוציולוג טוב או רע מטעמים שאין להם ולא כלום עם הסוציולוגיה). בתחומי-ידע שעודם בלתי-תלויים למראית עין, כמו ההיסטוריה או האנתרופולוגיה, או הביולוגיה והפיסיקה, צוברת חוות-דעתה של התקשורת חשיבות הולכת וגוברת, כיוון שהשגת תקציבים עלולה להיות תלויה במידת הפירסום, שכבר אי אפשר לדעת אם הוא תוצאה של גושפנקא תקשורתית או של מוניטין מקצועיים. ניראה שאני מגיע כאן לידי הפרזה, אבל למרבה הצער אני יכול להציג דוגמאות אין-סוף לפלישתם של כוחות התקשורת, דהיינו כוחות כלכליים מתוקשרים באמצעי התקשורת, אפילו לעולם המדע הטהור. משום כך השאלה האם יש להתבטא בטלוויזיה היא שאלה מרכזית ביותר, והייתי רוצה שהקהילה המדעית תדון בה ברצינות. חשוב שפיתוח מודעות למנגנונים שתיארתי יוביל לניסיונות משותפים להגן על אי-התלות, שהיא התנאי להתקדמות מדעית, מפני שתלטנותה המתעצמת של הטלוויזיה.
הבחירה שבחרו הסופרים הצרפתיים תחת הכיבוש היא דוגמה מיוחדת ליישום העיקרון שאני קורא לו "חוק ז'דאנוב": ככל שיצרן תרבות הוא בלתי-תלוי, עשיר בהון סגולי וממוקד אך ורק בשוק המוגבל שבו לקוחותיו היחידים הם המתחרים שלו, כך תגבר נטייתו לגלות התנגדות. לעומת זאת, ככל שהוא מייעד את מוצריו לשוק ההפצה הרחב (כמו כותבי מסות, סופרים- עיתונאים, כותבי רומנים קונפורמיסטיים) כך תגבר נטייתו לשתף פעולה עם הכוחות החיצוניים, מדינה, כנסייה, מפלגה, ובימינו עיתונות וטלוויזיה, ולהכפיף את עצמו לפקודותיהם.
זכות הכניסה וחובת היציאה
ברצוני להקדיש עתה מילים אחדות לשאלת היחסים בין האזוטריות לאליטיזם. זו בעיה שבה התחבטו, ולעיתים גם הסתבכו, כל ההוגים החל מהמאה ה19-. לדוגמה מלארמה, שהיה לסמל הסופר האזוטרי, הטהרן בה"א הידיעה, הכותב למען מתי-מספר בלשון שאינה מובנת לציבור הרחב, שהתלבט כל ימיו במאמצים להעניק לכלל הציבור את הישגיו בעבודתו כמשורר. אילו היו אז אמצעי תקשורת, זה האיש שהיה שואל את עצמו: "האם אלך לטלוויזיה? איך ליישב את הסתירה בין דרישת ה"טוהר", שהיא חלק בלתי נפרד מכל סוג של עבודה מדעית או אינטלקטואלית, ואשר מובילה לאזוטריזם, לבין השאיפה הדמוקרטית להעניק נכסים אלה למספר אנשים רב ככל האפשר?" אמרתי שהטלוויזיה מייצרת שני אפקטים: מחד היא מנמיכה את סף רשות הכניסה לשדות אחדים, הפילוסופיה, המשפטים וכדומה: היא יכולה להעניק תואר של סוציולוגים, סופרים או פילוסופים וכיוצא בזה לאנשים שלא זכו בזכות הכניסה על-פי ההגדרה הפנימית של המקצוע. מאידך, בידה האמצעי להגיע אל מספר רב ביותר של אנשים. אבל בעיני אין כמעט אפשרות להצדיק את השימוש בהגדלת הקהל כנימוק להנמכת סף הכניסה לשדה. יטענו כנגדי שאני נושא כאן דברים אליטיסטיים, שאני מגן על המצודה, הנתונה במצור, של המדע הגבוה או התרבות הגבוהה, ואף אוסר על העם להיכנס אליה (בכך שאני מנסה לאסור את השימוש בטלוויזיה בידי אלה המכתירים את עצמם לדוברי העם, עם המשכורות שלהם ורמת החיים המדהימה שלהם, בתירוץ שהם יודעים איך לדבר אל העם, ולהיבחר על-ידי הרייטינג). למעשה, אני מגן על התנאים ההכרחיים לייצור ולהפצת היצירות הנעלות ביותר של האנושות. כדי להימנע מחלופת האליטיזם והדמגוגיה, יש לשמר, ואף להעלות, את זכות הכניסה לשדות היצירה - אמרתי שהייתי רוצה שכך יהיה בסוציולוגיה, שרוב צרותיה באות לה מהעובדה שסף הכניסה אליה נמוך מדי, ולחזק זאת עוד יותר על-ידי חובת היציאה, בתוספת שיפור תנאי היציאה ואמצעיה.
מהלכים עלינו אימים בעניין המכנה המשותף הנמוך (זהו מוטיב מוכר בחשיבה הריאקציונית, שמוצאים לדוגמה אצל היידגר). למעשה, זו יכולה להיות תוצאה של החדרת דרישות התקשורת לשדות הייצור התרבותי. בעת ובעונה אחת יש להגן על האזוטריות, שמעצם הגדרתה היא חלק בלתי נפרד מכל מחקר חלוצי, ולפתוח את האזוטרי לציבור, להיאבק כדי להשיג אמצעים לעשות זאת בתנאים טובים. במילים אחרות, יש להגן על תנאי הפקה הנחוצים לקידום האוניברסלי, ובה בעת יש לעשות מאמצים להרחיב את תנאי הגישה לאוניברסלי, כדי לעשות כך שבהדרגה יוכלו אנשים רבים יותר לענות על התנאים הדרושים כדי להטמיע את האוניברסלי. ככל שרעיון מורכב יותר, מפני שנוצר בתוך עולם בלתי תלוי, כך קשה יותר להסביר אותו לציבור. כדי להתגבר על מיכשול זה צריך שהיצרנים, הספונים להם במצודתם הקטנה, יידעו לצאת מתוכה ולהיאבק, ביחד, למען תנאי הפצה טובים; להיאבק גם, בשיתוף עם המורים, עם האיגודים המקצועיים, עם עמותות וכן הלאה, כדי שהקולטים יקבלו חינוך שמטרתו להעלות את רמת הקליטה שלהם. שכחנו, שמייסדי הרפובליקה במאה ה19- אמרו, שמטרת החינוך איננה רק ידיעת קריאה, כתיבה ומנייה כדי שאפשר יהיה ליצור עובד טוב, אלא להעניק לו את האמצעים ההכרחיים כדי להיות אזרח טוב, כדי להבין את החוקים, כדי להבין את זכויותיו ולהגן עליהן, להקים איגודים מקצועיים… יש לעמול כדי שתנאי הכניסה לאוניברסלי יהיו לנחלת הכלל.
אפשר וצריך להיאבק נגר הרייטינג בשם הדמוקרטיה. זה ניראה כסתירה, כי האנשים המגינים על מלכות הרייטינג טוענים שאין דבר דמוקרטי ממנו (זו הטענה החביבה על המפרסמים הציניים ביותר, בתמיכת סוציולוגים מסוימים, שלא להזכיר את כותבי-המסות צרי-אופקים, המזהים בין מתיחת ביקורת על הסקרים - והרייטינג - לבין מתיחת ביקורת על הבחירות הכלליות), שיש להשאיר בידי הבריות את החופש לשפוט, לבחור ("הדעות הקדומות שלך, בתור אינטלקטואל אליטיסטי, הן שמביאות אותך לחשוב שכל זה בזוי"). הרייטינג הוא פסק-דינו של השוק, של הכלכלה, זאת אומרת של חוקיות חיצונית ומסחרית טהורה. הכניעה לדרישות מכשיר השיווק הזה היא המקבילה המדויקת בתחום התרבות לדמגוגיה המכוונת על-פי משאלי דעת קהל בתחום הפוליטיקה. הטלוויזיה המונהגת בידי הרייטינג תורמת לכך שהצרכנים, שהם כביכול חופשיים ויודעי דבר, נכבלים באילוצי השוק, שאין להם ולא כלום עם ההבעה הדמוקרטית של השקפה קיבוצית נאורה ורציונלית, של תבונה ציבורית, כפי שרוצים הדמגוגים הציניים לשכנע אותנו. ההוגים הביקורתיים והאירגונים שעליהם מוטל להביע את האינטרסים של הנשלטים, רחוקים מאוד מלחשוב בצלילות על הבעיה הזו. וזה תורם לא במעט לחיזוק כל המנגנונים שניסיתי לתאר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה